גולדה / ביקורת סרט - אבנר אברהם, יועץ לסרטים בטחוניים
צפיתי אמש בסרט גולדה שיצא לאקרנים לאחרונה, בתזמון לא מפתיע - בחודש הבא נציין 50 שנה לפרוץ מלחמת יום הכיפורים. זוכר עצמי כילד בן 8, שומע האזעקה ורץ בבהלה למקלט. הבעיה המהותית בסרט היא 'קללת הידע'. האמנם מי שלא מכיר את הרקע למלחמה ומעט מן ההיסטוריה יכול להבין בכלל במה מדובר? הסרט מציג זווית צרה מאוד, במקטע זמן קצר, ועוסק בגולדה מאיר, ראשת הממשלה, נעה בין ניהול המלחמה, רגעי החשש והחרדה, ההחלטות הקשות, סימני הגיל והמחלה בה חלתה, ועד ועדת החקירה שהוקמה לאחר המלחמה, ועדת אגרנט. הסרט מתחיל טוב, אך נמשך ונמרח. כאיש מוסד לשעבר, לא יכולתי שלא לשים לב תפקיד המינורי של צבי זמיר, ראש המוסד דאז, בסרט. הדבר נובע מתחקיר רופף ביותר לתסריט. לא זוכר שראיתי טנק אחד בסרט. ההדמיות שהוצגו היו מטושטשות באופן שלא יוצר אמינות. סצינת המסוק עם משה דיין לא ניראת אמינה.
הלן מירן בתפקיד גולדה משחקת נפלא, היא גיבורת הסרט, ובזה זה כנראה נגמר. הליהוק של רמי הויברגר לתפקיד שר הבטחון דיין לא מתאים. לדיין, לדעתי, נגרם עוול נוראי באופן הכושל בו הוא מוצג, כאדם שקרס לחלוטין. לא הבנתי את סצינת הסיום - לא השיר שנבחר, ולא את מיצג הציפורים המתות.
ונקודה טכנית לסיום - לא ידוע לי על מסכי טלויזיה רבים המציגים תמונת מצב בחדר המלחמה ('הבור'), ודאי לא תמונות חיות מצליחת התעלה על ידי אריק שרון וכוחותיו.
לסיכום: זהו סרט קצר באורך מלא, נעדר בסיס היסטורי, לא משכנע.
ולמרות הכל - מילה טוב לגיא נתיב, הבמאי. פורץ דרך שמקום מושבו בארה"ב, זוכה פרס האוסקר על סרטו הקצר 'סקין'. עצם קיומו של הסרט חשוב להיסטוריה שלנו, ליחסי ישראל-ארה"ב ולהבנת המציאות בה נמצאת ישראל, מוקפות במדינות ערב.
