אלון מרק
מומחה לחשיבותה של אי רצינות במסורות רוחניות
עברית, אנגלית
ישראל
אלון מרק (M.A). מרצה, סופר, מתרגם ומורה למדיטציה. מומחה לרוחניות מודרנית וחוקר תרבויות מזרח אסיה. בוגר החוג ללימודי מזרח אסיה ופילוסופיה ובעל תואר שני במדעי הדתות מאוניברסיטת ת"א. ספרי לצחוק על הבודהא, עוסק בהומור של הזן-בודהיזם כמנגנון שחרור רוחני ('רסלינג', 2014).
ארכיטיפ הטריקסטר
בהרצאה זו נדבר על דמותו הארכיטיפית של הטריקסטר במסורות העולם– אותו ליצן קדוש שמזלזל בדתו שלו "לשם שמים", כלומר מתלוצץ על חשבון חוקים, כללים ומורים נוקשים על מנת שהרוחניות לא תתאבן ותהפוך לריטואל נוקשה וחסר חיות. נדבר על האפשרות לאהוב את הדת ובו זמנית לצחוק עליה, על מסורות "החכמה המשוגעת" ונעסוק בדמויות צבעוניות - שמאנים, לאמות ומורי זן - ליצנים מטורפים המשתמשים בכל אמצעי בכדי להביא את תלמידיהם להתעוררות רוחנית.
שמאניזם מודרני? מבוא להגות פסיכדלית
אלברט הופמן, המדען שגילה בטעות את החומר ההזייתי אל.אס.די, קרא לו "הילד הבעייתי שלי", אך ראה בו גם כלי הפותח צוהר לחוויה דתית אותנטית. בתקופת שנות ה 60 הסוערות רבים חשבו בנאיביות אוטופית שזוהי התרופה לכל צרות העולם, אך גילו שהדבר לא כל כך פשוט.
כיום החל עולם הרוחניות המודרנית ללטוש עיניים לעבר הג'ונגלים של מרכז ודרום אמריקה בחיפוש אחר פטריות פלא ושיקויים משני תודעה. בהרצאה נבדוק מה מקור המשיכה העצום לחוויה הפסיכדלית, מהן הסכנות הגלומות בה והאם אכן תוכל לייצר "רנסאנס שמאני", דרך הפילוסופיה של שלושה הוגים חשובים:
אלן וואטס – שראה בחוויה הפסיכדלית הוכחה מיסטית לתורות המזרח.
טרנס מק'קנה – שראה בשמאניזם הדרום אמריקאי מקור לריפוי הניכור הקפיטליסטי וההרס האקולוגי.
סטניסלב גרוף – הפסיכיאטר אשר מאמין שמצבי תודעה אלטרנטיביים הם מקור לריפוי עמוק תוך היכרות עם הצדדים הטרנס-פרסונליים של ההוויה ושפיתח שיטת נשימה ייחודית שמהווה תחליף לשימוש בחומרים פסיכדליים.
האם הבודהא חיטט באוזן? מדריך לגמילה מרוחניות עודפת
"האדמה והשמים, ההרים והגבעות, קולות בעלי החיים, הם כולם תמציתו הרוחנית של היקום, האין זה כך?" אמר התלמיד.
"נכון", אמר המאסטר "אבל כמה חבל שאמרת את זה!"
העולם חווה התעוררות רוחנית מבורכת, אשר מעודדת מבט אלטרנטיבי על אתגרי השעה. אלא שלעיתים הדרך הרוחנית היא דווקא מעקף, שנובע מרצון להתחמק מעומק רגשי ומעורבות בעולם.
"פשוט תזרום", "אתה אחד עם הכל", "האמת נמצאת בפנים" - מדוע אמירות יפות אלה נשמעות כל כך מרגיזות לפעמים? מתי הופכת האקסטזה לעול? מדוע התבוננות מדיטטיבית לא תמיד מועילה ולפעמים אפילו מזיקה? ואיך המבט ההומוריסטי עוזר להשיב את הרוח ממרומי התובנה העילאית בחזרה אל עולם החושים והתשוקות?
