טלי אוחיון
יוצרת קולנוע ותיאטרון, בימאית, תסריטאית, מפיקה, מלהקת ומרצה
עברית, אנגלית, צרפתית
ישראל
בעלת חברת הפקות – טליה אינספירשין בע"מ, מאז 2007.
שופטת בפסטיבל קולנוע וטלוויזיה בבר מונטנגרו 2015.
יוצרת סרטים תיעודיים: "דרך האבות" 2018, "אהבותיה של ליא קניג" פסטיבל אפוס לסרטי אומנות 2013, [ע.1, וע.ההיסטוריה]. "אבן השתיה" פסטיבל הקולנוע הבינלאומי יהודי ירושלים 2008[ע.1]. "הסרט האחרון של דונקל" [ע.8, וע.ההיסטוריה], פסטיבל ירושלים הבינלאומי 2005. "אבסורד תחת מלחמה" פסטיבל סרטים יוגוסלביים סינמטק ת"א 2003, [ע.2]
בעלת תואר ראשון, בשפה וספרות צרפתית ואומנות התיאטרון, לימודי קולנוע, לימודים לתואר שני פילוסופיה יהודית [אוניברסיטת ת"א]. לימודי תואר שני היסטוריה של עם ישראל [אוניברסיטת ב"ג]. לימודי תואר שני קוגניציה ומדעי המוח[האוניברסיטה העברית]. לימודי תורת הסוד במוסדות תורניים.
"ממלא כל עלמין וסובב כל עלמין", דיאלקטיקה של אחדות הניגודים. תהליכי צמצום ושבירה ככוח מכונן בבריאה, ובנפש האדם
"דע כי טרם שנאצלו הנאצלים ונבראו הנבראים היה אור עליון פשוט ממלא כל המציאות ולא היה שום מקום פנוי בבחינת אויר ריקני וחלל, אלא הכל היה ממולא מן אור אין סוף ...והוא הנקרא אור אין סוף. וכאשר עלה ברצונו הפשוט לברוא העולמות ולהאציל הנאצלים ...והנה אז צמצם את עצמו אין סוף בנקודה האמצעית אשר בו באמצע אורו ממש וצמצם האור ההוא ונתרחק אל צדדי סביבות הנקודה האמצעית ואז נשאר מקום פנוי ואויר וחלל ריקני מנקודה אמצעית"[עץ חיים/ שער א' / ענף ב' רח"ו בשם האר"י]
השתלשלות העולמות רצופה בתהליכים דיאלקטיים של אחדות הניגודים. צמצום האינסוף כדי שיהיה מקום לבריאה, החלל הפנוי, סובב כל עלמין, ומצד שני הותרת רשימו בחלל הפנוי – ממלא כל עלמין.
מסיפור קטרוג הלבנה ומיעוטה, דחיקת לילית למצולות הים, חטא אדם וחווה, סיפור נטיעת הכרם והשתכרותו של נוח, בכל אלה מכוננים כוחות של צמצום ושבירה שמאפשרים בריאה התפתחות וצמיחה. האדם הוא עלם קטן, מכאן שהכוחות הללו של צמצום ושבירה ודיאלקטיקה של אחדות הניגודים פועלת גם בנו.
העולם נברא בדיבור .ספר יצירה- האותיות כ-ד.נ.א של היקום
"בשלושים ושתים נתיבות פליאות חכמה חקק י"ה יהו"ה צבאות את עולמו בשלשה ספרים, בספר ספר וספור "[ספר יצירה, פרק א' משנה א'] העולם נברא בדיבור – ב22 אותיות ו10 ספירות, אלה 32 נתיבות הפליאה עליהן מדובר בספר יצירה המיוחס לאברהם אבינו /לרבי עקיבא.
תפישת השפה ככוח יוצר ומכונן ולא רק ככוח מתאר של המציאות, היא עניין בסיסי ומהותי ביהדות. השפה העברית אינה שפה הסכמית, אלא שפה מהותית . מכאן כוח התפילה, כוח לשון הרע, הכוח הטמון בשם האדם והייעוד שלו,
לשם מה בא לעולם.
האותיות הן אבן בניין המציאות, הד.נ.א שיוצר ומחייה את המציאות על כל רבדיה.
ארבעה נכנסו לפרד"ס[פשט רמז דרש סוד], רק רבי עקיבא נכנס בשלום ויצא בשלום. איך צולחים את השלב הלימינלי – בכניסה להיכל השישי, עליית נשמה.
ארבעה נכנסו בפרדס ואלו הן בן עזאי ובן זומא אחר ורבי עקיבא בן עזאי הציץ ומת...
בן זומא הציץ ונפגע...אחר קיצץ בנטיעות...רבי עקיבא יצא בשלום[תלמוד בבלי מסכת חגיגה יד ע"ב]
העובדה שרבי עקיבא נכנס בשלום ויצא בשלום מלמדת אותנו שמבן העלייה נדרש איזון עדין בין אקסטטיות לערות מוחלטת, בין דבקות בחוויה המיסטית של ה"ראייה" לבין בלימה וריסון של הכוח החושי, המגרה את בן העלייה להתבטא, או להיכנס, הכפפה של הכוח המדמה לכוח השכלי. שילוב בין חוכמה ויראה[ענווה] היותו בן תורה, התנהגותו ובקיעותו ועיסוקו בפן ההלכתי, נשיאת אישה[שילוב השמיימי והארצי ולא רק דבקות שגורמת להיטמעות ומוות], ענווה וזהירות מהיבריס.
