רבקה בר־סף
הנדסת תודעה וחקר גאופוליטי
עברית, אנגלית
ישראל
רבקה בר־סף היא מהנדסת תודעה וחוקרת גאופוליטיקה. היא גדלה בין ארבע־חמש תרבויות, וגילתה מוקדם ש״מובן מאליו״ הוא דבר מקומי: אנשים מתרבויות שונות לא רק חושבים אחרת, אלא לעיתים מתקשים לדמיין שאפשר לבחור או להתנהג אחרת. לאחר שירותה הצבאי, לימודי הנדסת מחשבים בטכניון וקריירה בעולם הטכנולוגיה, היא לימדה אנשים וקהלים ממדינות ורקעים שונים. הפער הזה הפך לשאלת מחקר שהובילה לתוצאות שהפתיעו אותה. מתוך העבודה נולדו מודלים המחברים גאוגרפיה, תרבות, שפה, חשיבה, שאלות וזהות, ובוחנים כיצד משתנים אלה מגדירים את האפשרויות שישות מסוגלת לראות, את המערכות שהיא בונה ואת ההחלטות שהיא מקבלת. כיום מטרתה ליישם את הממצאים במחקר גאופוליטי ובמודלי השפה הבאים.
כך כובשים שטח בלי צבא
בין מוסר, תפיסת מציאות וחתרנות: כיצד גורמים עוינים מצליחים לערער מערכות שלמות בלי לירות ירייה אחת — ובלי שנשים לב. ההרצאה עוקבת אחר המנגנון שבו שינויים לשוניים משנים את הדרך שבה אנחנו מחלקים ומפרשים את המציאות, ומתוכה גם את השיפוט המוסרי שלנו. מכאן אפשר להבין כיצד אידאולוגיות חודרות למערכות קיימות, מדוע רעיונות שפעם נראו בלתי מתקבלים על הדעת הופכים למובנים מאליהם, ואיך חתרנות יכולה לשנות חברה מבפנים בלי להחליף אותה בכוח. דרך דוגמאות היסטוריות ועכשוויות נלמד לזהות מתי אנחנו צופים בוויכוח פוליטי — ומתי מערכת שלמה כבר מחליפה את כללי המשחק שלה.
הסיפור הכי מפחיד בקוראן
מה יכולה תגובה לשאלה אחת לספר לנו על תרבות שלמה? דרך סיפור בקוראן, המשפט הישראלי ״שיהיה לך מה לשאול״ והשוואה בין תגובות יומיומיות לשאלות בתרבויות שונות, ההרצאה בוחנת מה אנחנו לומדים לעשות כשאנחנו לא יודעים: לשאול, לחקור, לציית, להסתיר או לחכות לאישור. היחס הזה לסקרנות מעצב הרבה יותר מסגנון שיחה — הוא משפיע על היחס לסמכות, על האפשרויות שאנחנו מסוגלים לזהות, ועל היכולת ליזום ולפעול. ומשם חוזרים אחורה, אל אדם, חוה ועץ הדעת, ואל שאלה גדולה יותר: מה תרבות מלמדת את האדם לעשות מול ידע שאסור לו לגעת בו?
ארבע דרכים להסתכל על חומר מודיעיני
אותו אירוע גאופוליטי יכול להיראות כמו איום, הזדמנות, רעש או נקודת מפנה — תלוי באיזו מסגרת מנתחים אותו. ההרצאה בוחנת כיצד דפוסי חשיבה שונים גורמים לאנשים ולאנליסטים לבחור מידע אחר, לתת משקל שונה לאותם נתונים ולהגיע למסקנות הפוכות גם כשהעובדות זהות.
דרך דוגמאות מאיראן, רוסיה, ארה״ב והמזרח התיכון, נבחן למה כשל מודיעיני לא תמיד נובע ממחסור במידע — אלא מהדרך שבה בחרנו להסתכל עליו. לפעמים הדבר החשוב ביותר בחומר המודיעיני הוא דווקא מה לא חיפשנו בו.